סיור מפיח תקווה בין אנשים, אמנים ומקומות בוואדי ערה
השורה התחתונה: חזרתי הביתה אחרי הסיור בוואדי ערה בתחושה של התרוממות נפש. כמה זה מרגיש טוב ומפיח תקווה לגלות ממש מתחת לאף עשייה חברתית ותרבותית מעוררת השראה ולפגוש אנשים שפועלים לשנות את המציאות.
את הטיול הדריכה טל רז, מורת דרך, צורפת ויזמית חברתית שגרה בבית מיוחד שבנתה עם בן זוגה בקציר. מאז שעברה לאזור היא מדריכה טיולים בוואדי ערה במטרה להכיר מקרוב ולא רק לחלוף בנסיעה על פני הנופים, האנשים, הטעמים והסיפורים של בני המקום הערבים והיהודים. "התיירות שאני מקדמת היא תיירות חברתית, מדגישה טל, "הדגש הוא על מפגש והיכרות עם אנשים שאנחנו פחות מכירים ולהעניק למטיילים לא רק יום טיול כיפי אלא גם חוויה ערכית ואת האפשרות להיות חלק מהשינוי". טל גם מנהלת את עמותת "מרבד ירוק", המקדמת פעילויות משותפות של תיירנים ערבים ויהודים באזור.
אמבטיה מגולפת בעץ
את הסיור פתחנו בביתה של טל, בית מעץ הצופה לנוף שבן זוגה,נעם, נגר ואמן עץ הפליא בו לעשות. הכיורים והאמבטיה מפוסלים מעץ, הכונניות בסלון א-סימטריות ומתעתעות וארונות המטבח נוצרו מעץ חביות יין. הבית משמש מקום למפגשי קיימות ויוזמות אקולוגיות חברתיות בוואדי ערה. טל הייתה גם מהראשונים שיזמו את סיורי לילות רמדאן בכפרי ואדי ערה, הנותנים למבקרים טעימה תרבותית וקולינארית מהנעשה בכפרים הערבים מוסלמים בחודש הרמדאן. הרעיון של סיורי הרמדאן תפס והם הפכו פופולריים בכפרים בכל רחבי הארץ.
נקניקי קרמיקה ואופטימיות בגלריה לאמנות באום אל פאחם
בדרכנו לאום אל פאחם גיליתי שיש באזור מובלעת פלסטינית שלא ידעתי עליה. חשבתי לעצמי שכל כך הרבה אנחנו לא יודעים על הסביבה המקיפה את ביתנו. התרגשתי לבקר בגלריה לאמנות המרשימה באום אל פאחם ולשמוע את דבריו של המנהל שלה, סעיד אבו שקרה, צייר שמגיעה ממשפחה של אמנים: "במקום להתלונן כמה רע", אמר, "החלטתי לעשות מעשה ופתחתי גלריה". סעיד מדבר באהבה וגעגוע על התרבות הפלסטינית של מלאכות היד ששגשגה לפני קום המדינה, התרסקה ולא השתמרה כראוי אבל אומר: "החלטתי שאני לא מאשים, אלא מתחיל לעבוד כדי לבנות תשתית תרבותית-אמנותית לדור הבא. עץ ששותלים בסוף נותן פרי". כשביקרנו בדיוק נפתחה תערוכת ציורים של וליד אבו שקרה (אחיו של סעיד) שחי באנגליה ונפטר לפני כ-8 חודשים. וליד הציג בעבר גם במוזיאון תל אביב, אך כל העשייה שלו הייתה באנגליה. בגלריה עוד תערוכות רבות של מגוון אמנים והיא שווה ביקור.
עוד פגשנו בגלריה את רינה פלג, קרמיקאית ואישה מיוחדת במינה. רינה חיה בניו יורק 40 שנה ולפני 6 שנים חזרה לארץ וחיפשה מקום ליצור את עבודותיה. כיום בגיל 80 היא פעילה ויוצרת בסטודיו במתחם הגלריה באום אל פאחם בו היא גם מלמדת נשים ערביות קרמיקה (ראינו עבודות קרמיקה צבעוניות נהדרות של אחת מהן, קטועת יד בת 20). הטכניקה של רינה מיוחדת ומקורית – היא עובדת עם מכשיר מיוחד שמייצר נקניקיות חימר מהן היא קולעת מקלעות קרמיקה.
גשר של תקווה
מאום אל פאחם המשכנו לכפר קרע לבית הספר הדו לשוני "גשר על הוואדי". בית ספר מיוחד של שילוב בו מקפידים על מספר שווה של ילדים דוברי עברית ודוברי ערבית ובכל כיתה שתי מורות – דוברת עברית ודוברת ערבית. השיחה עם המנהל הפיחה תקווה בייחוד כשנפגשנו בשבוע של התלקחות בדרום. "כל אחד שומר על הזהות שלו ומכבד את הזהות של השני", חלק המנהל את תפיסת עולמו וחתם את דבריו באמירה האופטימית "זה אפשרי".
המשכנו לביתה של אמנה כנעאן בכפר קרע, פמניסטית, שניהלה את סניף נעמ"ת ואחת שיודעת לספר סיפור ולבשל. אל חדר האוכל נכנסים בדרך מפתיעה – דרך דלת ארון המטבח. אכלנו מקלובה, תבשיל מנגולד ומיני סלטים מקומיים. נשארתי עם טעם לעוד סיפורים, מפגשים ומטעמים.
לכל מקום ולכל אדם יש סיפור משלו וכשאנשים עושים, מדברים, נפתחים ופתוחים – למילים ולסיפורים שלהם יש כוח מחבר. כמו שכתבתי בפתיחה – הסיור עבורי היה חוויה מרוממת נפש ושוברת סטיגמות.
